GOTT WARTET AN DER HALTESTELLE. E-Book

Maya Arad

• Herausgeber: Union des Théâtres de l´Europe
• Kategorie: Geisteswissenschaft
• Sprache: Deutsch
• Veröffentlichungsjahr: 2015

Seitenzahl: 1027

Beschreibung

אלוהים מחכה בתחנה גרסת הצגה - Maya Arad DE: GOTT WARTET AN DER HALTESTELLE – Translator: Matthias Naumann EN: GOD WAITS AT THE STATION – Translator: Eran Edry Editor: Union des Théâtres de l´Europe TERRORisms is a cooperation project led by the “Union des Théâtres de l´Europe” with the support of the “Culture” programme of the European Union. Developed in collaboration between five theatres in Stuttgart, Oslo, Belgrade, Tel Aviv and Reims, the TERRORisms project resulted in the creation of five original plays dealing with the issue of terrorism. Written over the period of 2013 through 2015, the plays by Fritz Kater in Stuttgart, Milena Marković in Belgrade, Maya Arad in Tel Aviv, Jonas Corell Petersen in Oslo and Aiat Fayez in Reims led to the organisation of a series of world premieres, production exchanges, meetings, conferences and discussions all around Europe and beyond. These five plays — the original version and their translations into English and German — are now available as an eBook, for free.

Leseprobe

PROLOGUE

REINHOLD GÖRLING’S speech At the Inaugural Conference of the TERRORisms project at the National Theatre in OsloThe Intrigue of Terrorism (EN)Terrorisms Intrige (NOR)

THE TERRORISMS PLAYS

MAYA ARAD:אלוהים מחכה בתחנהGod Waits at the Station (EN)Gott wartet an der Haltestelle (DE)Material on the world premiere in Tel Aviv

JONAS CORELL PETERSEN:Vi Tygger På Tidens KnoklerWe Chew on the Bones of Time (EN)Wir nagen an den Knochen der Zeit (DE)Material on the world premiere in Oslo

AIAT FAYEZ:La BaraqueThe Shack (EN)Die Baracke (DE)Material on the world premiere in Reims

FRITZ KATER:5 morgen5 mornings (EN)5 mattine (IT)Material on the world premiere in Stuttgart

MILENA MARKOVIĆ:ZmajeubiceThe Dragonslayers (EN)Drachentöter (DE)Material on the world premiere in Belgrade

EPILOGUE

REINHOLD GÖRLING’S speech At the TERRORisms Festival at the Schauspiel StuttgartTerror und Theater (DE)Terror and Theatre (EN)

IMPRINT

COPYRIGHT

Playwrights

About TERRORisms

About Union des Théâtres de l´Europe

Reinhold GörlingThe Intrigue of Terrorism

Speech held at the Inaugural Conference of the UTE TERRORisms project at the Nationaltheatret Oslo, Norway, on 15 September 2013.

I'm proud and happy to be part of this fascinating and important project. When I accepted giving an introductory talk I didn't do this because I believed that philosophy or cultural and media studies would know what terrorism is better than art and especially theatre. On the contrary. I think it is theatre that gives us the most precise idea of the phenomenon we call terrorism. I will try to explain why. My thoughts come in 5 sections: they are entitled 1) scenario; 2) intrigue; 3) theatre and theatricality; 4) violence and communication; 5) public feelings.

1. Scenario

The first proof that theatre knows more about terrorism than others, including those who are protagonists of terrorism, is the title of our project. When you google the term terrorisms, the plural, you pretty soon come to the home page of the Union des Théâtres de l'Europe. There are very few other entries to be found. There is one quite small current of studies in political sciences interested in policy advise that speaks of different terrorisms, often in quotation marks. Most of them differentiate between four kinds of motivation of terrorist groups – national-seperatist, reactionary, revolutionary, religious – and argue that state politics should handle them differently because each of them reacts in a specific way to politics of conciliation, legal reform, repression, or violence.

The decision of those who invented this/our project to speak of terrorisms may have known these arguments to be found in political sciences but I'm sure that they had a more complex idea in mind. There is one problem, a key or categorial problem in this argument mentioned, that people with a sense for theatre, rituals, performance of social relations would never neglect: There are different motivations and these motivations express themselves in different discourses that might be categorized with these four concepts that I've mentioned: national-speratist, reactionary, revolutionary, religious. But: very few of those who are called terrorists by one political camp would call themselves terrorists, and the few who do it often do it in an ironic manner.

This ironic use of the notion of terrorism makes clear that it would be too easy to just turn the concept around and say that terrorism would be a term used only to signify the other. We all have something in mind when we speak about terrorism. And this is not just something cognitive. We have emotions, affects, even our bodies react in a certain way. Terrorism seems to be a much more complex thing. It is something we are involved in, not only the other. It is something that ties us together: us, the other, us and the other. Some scholars in political science say that terrorism works by exclusion of a third position. That is not exactly true. We are often confronted with violence in media or perhaps even in the streets and show no necessity to join a party. Most of us will remember watching the Twin Towers burn and crumble down. It was horrible. But we will remember too, that this was not all, that there was a kind of beauty there, a kind of fascination that we felt and that left us with quite an ambivalent consciousness. It doesn't seem to be forbidden to stay neutral, but to articulate an ambivalence. We can look and then turn a blind eye to it. But we are not allowed to look and say that seeing or hearing things is a multilevel event. That there is no automatism that looking at strange, dangerous, unknown or even ugly or cruel things leads to a moral objection.

Terrorism is no isolated act. It is an act that cannot be understood as something that only happens between two people, between a perpetrator and a victim. Terrorism is something that involves a perpetrator, a victim, a spectator, a bystander, a witness.

If this is right, then it would be consequent to speak of terrorism not as a single act, but as a certain network or assemblage of feelings, thoughts, acts, institutions, things. Diana Taylor, professor of Performance Studies at New York University, speaks of terrorism as a scenario. I quote an article by her, written in 2009:

“Albeit in different ways, we are all required to participate in the scenario, to undergo ritual acts of surveillance by showing our IDs, submitting to searches, taking off our shoes, reacting to color-coded alerts, and having our phones tapped. We perform terror every day; we incorporate it.”

Using the term terrorism in plural implies two ideas: on the one hand, we always have a very special scenario, an always singular assemblage of institutions, organizations, notions, weapons, things, mediations, traditions, histories, subjectivities, memories, imaginations, phantasies, actors and actions. On the other hand there are some common ways this assemblage or scenario is bound together, there is some common scene interwoven into the scenario, some kind of intrigue. To speak about terrorisms means: we have an always singular and constantly changing assemblage of persons, things, institutions etc, that compose the scenario. And it means that there is a certain power, a certain set of affects, that different terrorisms have in common. I will now focus mainly on this: the intrigue of terrorism.

2. The Intrigue of terrorism

Intrigue is a term used in theatre theory. But be frank, I didn't come across this concept in the context of theatre but by reading a philosophical text. The Lithuanian-French philosopher Emmanuel Lévinas borrows this theatrical concept for his ethics and uses it to describe the relation of the self to the other. One gets involved into this relation without ever having decided to be in relation, without ever having been conscious about the reason and the origin. We are always already addressed before we answer. The intrigue, for Lévinas, is a non-intended, non-linear, irreversible relation to the other. One is at the same time bound to the other and separated from the other. For Lévinas, this “intrigue dia-chronique

… entre le Même et l'Autre” becomes the knot of subjectivity. This intrigue is diachronic in the sense that it is a co- presence of two times. I'm always already addressed and affected by the other before I know who or what is addressing and affecting me, before I can intentionally refer to something or someone that would be an object. This time lag cannot be bridged.

An intrigue can be a relation to another person, but there are a lot more relations that can have this quality. We are in a complex relation of exchange with our environment, my surroundings have always already addressed me, affected me, before I relate to them: the atmosphere, the air, the light, the chirping of the birds, the rhythm people express when thy cross the street, the voice I hear and can perhaps distinguish from a dozen other ones who are speaking in the restaurant, the way someone moves his head or his arms that let my senses or my body know that he or she is there long before my consciousness has grasped what is going on. Most of these scenes are intrigues that help me through the day, that help me getting up in the morning and indicate, what kind of music I would like to hear when I come home after a day of work. And there are intrigues that leave a mark on our lives.

Most of us wouldn't really be able to say why we are falling in love with this woman or man and not with somebody else. And why we continue to love her or him. When we start to explain it we immediately feel that we breath the thin air of rationalizations. We live quite well with a lot of such intrigues. They stabilize us in the world, they prevent us from falling. But there are other intrigues we feel insecure with, persecuted, frightened.

Most of the latter have a double bind structure: They are threatening and give a kind of release or at least a kind of promise for a release at the same time. The intrigue of terrorism has such a double bind structure: It demonstrates how vulnerable we are, how easy it is to fall. But in doing this terrorism provides us with a picture, an ideology, even a feeling of community. After three years of research in Rwanda Philip Gurjevich wrote: “Genocide, after all is an exercise in community building.”

Not every terror is terrorism. There is a kind of terror that even destroys the scenario in which it takes place. The African sociologist Achile Mbembe calls this necropolitic. It involves another kind of intruigue: intended traumatization. The intrigue of traumatization is an expropriation of all that gives place to the self: the body, the senses, the social relation, the environment. Torture and genocide realize this intrigue.

Terrorism works differently. People directly involved in violent events can be traumatized by them, that is obvious. But mediated traumatization is very rare. Watching the twin towers fall on the tv screen may re- actualize an existing trauma, but does not cause it. We have the picture of the falling towers im mind. And they don't have the quality of flash backs.

What is at the core of the double bind of terrorism, why is it so powerful? It is not only a problem of paradoxical communication, as Gregory Bateson and his colleagues who coined this term in the 1960ties thought. It has something to do with the nature of fear. Fear is an anticipatory faculty. We never exactly know what we are afraid of. But the anticipatory faculty works in relation to a remembrance that we don't have in mind as an exact idea or picture. In the centre of our sensation of fear there is a vague remembrance of breakdown. It originates in experiences of falling, of helplessness, probably all of us have suffered in early childhood, as Donald W. Winnicott assumes. In this age of development the child hasn't yet developed a psychic structure that would allow to archive experiences in the way that psychoanalysis calls psychic representation. When there is no psychic representation of an experience the experience is archived in a kind of mood or affect. To fall, to lose social bonds, to be helpless is less a remembrance than an affect. If we can relate these affects to images, stories, and even to the schemes of ideologies, it helps us to regulate these affects. Perhaps this explanation cannot cover all of the fascination and ambivalence we feel looking at horrifying events. But it's an important element to understand the dynamics of terrorism.

3. Theatre and Theatricality

It is certainly not casual that intrigue is a term derived from the theory of theatre. If we follow Lévinas in seeing the intrigue as dia-chronic, as something we feel adressed by that always precedes us and that therefore can never be represented as an object – and you probably notice the similarity to Winnicott's idea of the fear of breakdown – if this is so, than the only way to get in touch with what cannot be represented is to stage it, to perform it. To put it more carefully said: the most important way European culture has invented to do this is to stage it. That is why theatre is at the core of European culture - as Ruth has shown in her book Erfahrung des Unmöglichen: Experience of the Impossible. Sigmund Freud was aware of this crucial role of theatre for our culture. Not only because he practically developed all his analyses of intrigues by reflecting on theatre: on Sophocles, Shakespeare etc. He has shown that dreams follow the form of theatrical performances, and our phantasy does it too. The origin of phantasy is a scene.

In October 1984, Harper's magazine published a set of articles bound together under the title “Lost in the Terrorist Theatre.” The Iran hostage crisis of 1979 to 1981 was one of the examples the articles referred to. It was the start up of a discussion we still haven't finished, the start up of the main global scenario of a terrorism we are still embodying. But already then there was a categorial impreciseness in such a title. There is a theatricality of practically all human forms of expression; and above all there is a theatricality of violence I will come back to in a minute. We call it theatricality because we have developed a tool that helps us to get an idea of this mechanism, this structure that is at the core of the relation between me and the other, and perhaps also at the core of the relation between the individual and the society. We call this tool theatre. But what it helps to understand is not the theatre of violence or everyday life but the theatricality (– or it's performativity as Samuel Weber proposes to highlight the difference.)

But what do we do with phrases like these: „The theatre must give us everything that is in crime, love, war or madness, if it wants to recover its necessity... Hence this appeal to cruelty and terror … on a vast scale.“ This is from Antonin Artauds Theatre of Cruelty, 1933. Let me read the French original to you: Tout ce qui est dans l'amour, dans le crime, dans la guerre, ou dans la folie, il faut que le théâtre nous le rendre, s'il veut retrouver sa nécessité. …. D'ou cet appel à la cruauté et à la terreur, mais sur un plane vast...” Richard Schechner quotes this phrases in an essay about terrorism called “9/11 as avantgarde”. Even Schechner, professor of performance studies at NYU who wrote so many important books on performance art, looses the ability to distinguish between theatre and theatricality. Artaud didn't plead for a representation of violence and cruelty. He talks about the sensibility, la sensibilité du spectateur. He pleads for a theatre that is able to perform the intrigues to make them visible, sensible, to open up the coercion of the double bind. And when he wrote these lines in 1933, he had as strong and realistic feeling of the catastrophe that was on the way. Perhaps you remember the end of this text: I”Il s'agit maintenant de savoir si, à Paris, avant les catcylsmes qui s'annoncent, on pourra trouver assez de moyens de réalization, financiers ou autres, pour permettre à un Semblable théâtre de vivre...”

I could stop here with these quotes by Artaud, but I have two more points that perhaps could be helpful for our discussion.

4. Violence and Communication

Isn't art a kind of terrorism? This question came up during the preparation for this conference. Why does even someone like Schechner quote Artaud when he writes about terrorism? His own argument is that the boundaries between reality and media have been blurred. But has there ever been a clear boundary? Has there ever been an unmediated reality? You might answer no, there never was. But the intensity has changed, mediation has become ubiquitous. Sure, but I think Artaud's Théâtre de la Cruauté already has to be understood as an answer to this development.

But there is an other problem behind it. We tend to avoid talking about the relation between violence and communication.

At least in Germany with the strong impact of philosophers like Jürgen Habermas we always think that communication would be a thing without violence and violence would be a kind of disruption of communication. But this is misleading in both directions. Violence always includes communication; and communication is never completely free of violence. You address me, you call my name or just say “hi”: it affects me, I feel touched, moved. Lévinas' notion of intrigue implies violence, rapture, obsession, even trauma.

The reason for this supposition which is often unquestioned can be seen in an underestimation of the intensity of thenon-cognitive or non-linguistic that is part of every communication and that works even when we don't speak. And it is again theatre that is able to give us the most precise impression of it: Someone is on the stage looking to the audience. Another person is entering the stage. Perhaps he or she isn't seen, but felt by the first person. And all people present in the theatre react, communicate, including the spectators. And if you add one single chair somewhere on the stage, or just one line drawn on the floor, theatre begins.

The Western cultures tend to avoid or even deny the violence of communication. When we notice it, we feel irritated because we begin to see the violence of what we call normality. And this is not a comfortable situation, because we urgently need to have an idea how to decide what kind of violence is tolerable and what kind of violence should be condemned. So what is there to do?

Isn't it again theatre that shows a way to find an answer by inventing a space to stage and to reenact the intrigue? It is a way to interrupt the automatisms of the intrigue, to open up the possibility of new assemblages.

There is no agency that would not be communication. And this is true especially for violent acts. There is no act of war that would be realized without the motive to show something to the enemy: to show him his vulnerability, his weakness, my power, my cruelty, my unlimited capacity to destroy. And this is also true for terrorist acts. But what they intend to say, tacitly or consciously, how the addressed understands the act, how he answers, this is the always specific scenario of very terrorism.

5. Public Feelings

It is part of the same underestimation of non cognitive dimensions of communication and of society that we so rarely talk about public feelings. But our feelings are not enclosed in our body. The world with all the things it brings with it addresses me, affects me. Shame, thread, joy, excitement, obsession, mourning, abjection, exclusion: all these qualities are public feelings articulated in things and scenes.

Trust is another public feeling and an important one. Trust is a basic clue of modern societies, or, to put it differently, of societies that don't rely on codified roles and are subject to a constant change. I have to trust my neighbour recognizing my existence, my vulnerability, my needs at least in a basic way. But there are modern societies that don't trust in acknowledging the other but in violence. Jan Philipp Reemtsma writes in his book Trust and Violence that the European history of the first half of the 20ties century is characterized by an increasing trust in violence. We do not always notice early enough that this process of replacing the trust in recognition of the other and of social institutions is taking place.

It can be a subtle process that we only notice when the catastrophe is already happening. The logic of terrorism initiates and fuels this replacement. Here again theatre can play an important role. It has played it throughout its history: from Greek theatre to Shakespeare to this project by the Union des Théâtres de l'Europe.

Thank you.

Univ.-Prof. Dr. Reinhold Görling is the tenured professor at the Department for Culture and Media Studies at the Heinrich Heine University Düsseldorf.

Go back to table of contents

מחזה מאת מאיה ערד

אלוהים מחכה בתחנה

Union des Théâtres de l'Europe

אלוהים מחכה בתחנה

מאיה ערד

הדמויות

אמל, אחות, בת 30

תייסר, אבא שלה.

נבילה, אמא שלה

פארס, אח שלה.

ד"ר אבו חאלד

ג'מאל, נהג מונית

סאראיה, אשתו

נסרין, חברת ילדות של אמל

יעל, חיילת

צחי, חייל

סגן יניב, קצין

חמי, שב"כניק

פלסטיני 1

פלסטיני 2

פלסטינית 1

פלסטינית 2

ילד

מלצר

אנונימיים (מסומנים במקף)

1.

(השחקנים כולם על הבמה, מתחרים על תור הדיבור)

ג’מאל:   נכנסת אישה בהריון למונית שלי, מבקשת לאכול! מי חשב שזה מה שהיא הולכת לעשות?!

אמל:   אתה מכיר מסעדה טובה בחיפה?

ג’מאל:   יש מסעדה קטנה, משלנו, פה לא רחוק.

אמל:   לא, לא שלנו. קח אותי לאן שהם הולכים.

חמי:   לאן שאנחנו הולכים, אה? ומה הוא חשב? שהיא מבקשת לקיים שיחות שלום?

- טוב נו, תתחיל.

- תתחיל אתה.

- אני אתחיל:   אחת.

- אחת.

- אה, אתה מתחיל?

- לא, תתחיל, תתחיל אתה.

- בסדר. אחת.

- שתיים.

- שלוש.

- ארבע.

- "סליחה", מישהו אמר. "אפשר לחמם את זה"?

- כן, ומישהו ביקש:   "הפוך, בלי קצף".

- ומישהו שאל:   "האיש הזה עם הגיטרה, למה הוא עומד ככה?"

- חמש

- שש.

- זאת הייתה טעות לבוא לכאן. תראי כמה אנשים

- שמונה

- תשע

- וילד שאל:   "סבתא, למה האישה מפחדת?"

- והסבתא ענתה:   "היא לא מפחדת."

- והילד אמר:   "אבל אני מרגיש את הפחד שלה."

יעל:   תקשיבי לנכד שלך!

- אין ממה לפחד, ילד.

- אחת עשרה

- שתיים עשרה

- שלוש עשרה

מלצר:   אני ראיתי אותם נכנסים – גבר ואישה, היא הייתה בהריון.

חמי:   היא לא הייתה בהריון!

ג'מאל:   היא ביקשה לאכול משהו. לפני הכל. היא אמרה:   "קח אותי למסעדה." אז אני צריך לחשוד? אני נהג מונית!

חמי:   למה הוא לקח אותה למסעדה? למה? לא שאל את עצמו בשביל מה היא נוסעת למסעדה?

- היינו צריכים לאכול בבית.

- או בבית של מישהו אחר.

ג'מאל:   יושבת לי אישה בהריון במונית, מבקשת לאכול - אני לוקח אותה לאכול!

חמי:   אם עוד פעם אחת אני אשמע שהיא הייתה בהריון!

מלצר:   רגע, רגע, הם נכנסו ביחד למסעדה, אישה ובעלה...

חמי:   זה לא בעלה!

מלצר:   אישה וגבר, נראים...מסורתיים, מהכפר. אני חושב שהיא הייתה בהריון.

ג'מאל:   איפה אפשר לשבת?

מלצר:   בפנים היה הומה מאוד.

אמל:   אני מעדיפה בפנים.

מלצר:   שולחן שלושים ושתיים היה פנוי.

אמל:   אפשר לקבל את השולחן ההוא?

מלצר:   אבל היא ביקשה דווקא לשבת בשולחן אחת עשרה.

ג'מאל:   הגברת מעדיפה את השולחן הזה.

מלצר:   אני מצטער, גברתי. השולחן מוזמן לעוד חצי שעה מעכשיו

אמל:   נאכל מהר.

מלצר:   אין בעיה, אמרתי. נתתי להם את שולחן מספר אחת עשרה.

- חמש עשרה

- שש עשרה

מלצר:   הם ישבו בשולחן מספר אחת עשרה, בצד המערבי של המסעדה. הוא ישב לכיוון דרום והיא ישבה משמאלו. הם הזמינו לאכול. אני בעצמי שירתתי אותם!

חמי:   היא בוחרת את השולחן הכי מרכזי ולא אינטימי במסעדה, והוא לא שואל אפילו למה?!

ג'מאל:   בטח שהתפלאתי, היו שולחנות שקטים יותר.

אמל:   שב, שב. זה טוב פה.

ג'מאל:   זה כמו לאכול בתחנת רכבת.

אמל:   זה יותר קרוב למזגן.

ג'מאל:   היה לה חם, לא התווכחתי. אני נהג מונית! לא מתווכח עם נוסעים!

- שמונה עשרה

- תשע עשרה

ג'מאל:   היא הזמינה מיץ מנגו ושיפודי עוף.

מלצר:   היא הזמינה מיץ מנגו ושיפודי עוף.

ג'מאל:   והביאו לה תפוזים וקבאב.

אמל:   זה לא מה שהזמנתי.

מלצר:   אני מצטער, אני כבר מביא לך את מה שביקשת.

- חיכינו המון זמן לחשבון. כבר רצינו ללכת, אבל ישבנו לחכות לחשבון...

- סליחה, אתה זוכר את החשבון שלנו?

יעל:   תלכו! תלכו משם! אל תחכו לחשבון, תלכו משם עכשיו!

ג'מאל:   האמת, שהיא כמעט לא נגעה באוכל.

מלצר:   החזרתי את המנה כמו שהיא למטבח.

- עשרים

חמי:   מבקשת ללכת למסעדה, מזמינה שיפודים ואז לא נוגעת בצלחת, אתה לא חושד? אז או שהוא מטומטם או שהוא ידע בדיוק בשביל מה נסעה! אין אפשרות אחרת!

- וכשהגיע החשבון, נתתי את כרטיס האשראי ושוב חיכינו, עד שהמלצר יחזור עם הכרטיס.

מלצר:   הייתה בעיה במחשב, הצטערתי על העיכוב...

- עשרים וארבע

- עשרים וחמש

- אבא אמר:   אני אחכה לכרטיס, לכו אתם לחכות באוטו.

- עשרים ושש

יעל:   לכו לחכות לו בחוץ!

- אז הלכנו לחכות לו בחוץ.

- פתאום היה בום!

- בום!

- בום!

- אני לא שומע כלום.

- אמא???

- אתה לבד כאן?

- לא לזוז.

- איפה רעיה?

- אני לא יודע איפה אמא שלי. אני לא יודע איפה אמא שלי. אני לא יודע איפה אמא שלי.

- בום.

- תעצום את העיניים, דניאל!

- אבל אני לא רואה כלום!

- מחר נקנה לי כדורגל?

- אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות.

- בום!

- אי אפשר להסביר, מין בום אדיר!

- וצלצלנו, וצלצלנו, וכל הזמן הצליל תפוס הזה...

- תפוס

- (צליל תפוס)

- הגעתם למשיבון הסלולרי של...

- אילן רווה

- אסנת קדם

- ורד גולדברג

- אפשר להשאיר הודעה אחרי ה....

- בום

- יעל:   היא הייתה בהריון, היא השאירה לי את השרשרת הזאת..

- בום עצום!

- אטומי!

- מרעיש עולמות

- כאילו העולם קורס פנימה

- כאילו זה התחיל ממך, מהראש שלך

- כאילו שמישהו לחץ על כפתור בטעות

- כמו סופרנובה!

- כמו בום על קולי!

- כאילו חזרנו למפץ הגדול, רק שעכשיו הוא מסמן את הסוף.

- כאילו הגיע הזמן-

- בום.

ואחרי הבום לא שומעים יותר כלום. (דממה ממושכת במיוחד)

2.

חמי:   לאמל חרוויש לא היה אישור מעבר! ואני - ארבע פעמים הזהרתי את המסיע שלה שלא לקחת אנשים בלי תסריח במונית שלו. ארבע פעמים!

ג'מאל:   מי אני שאבקש מאנשים תמימים תסריח?

חמי:   אם אין להם - לא תיקח אותם! אתה מבין מה שאני אומר ך'?

ג'מאל:   אני לא מבין, אדון שב"כ.

חמי:   הוא חתיכת מטומטם זה, ואני עוד יותר מטומטם ממנו!

ג'מאל:   מאיפה אני צריך לנחש אם למישהו יש או אין תסריח?

חמי:   כשמישהו מזמין ממך נסיעה, מה אתה שואל?

ג'מאל:   לאן אדוני רוצה לנסוע?

חמי:   ואחר-כך?

ג'מאל:   כמה יכול אדוני לשלם?

חמי:   ואחר-כך?

ג'מאל:   איפה ירצה אדוני שאאסוף אותו?

חמי:   ואחר-כך?

ג'מאל:   באיזו שעה ירצה אדוני את השירות?

חמי:   יפה, בין "לאן אדוני רוצה לנסוע" ו"כמה יכול אדוני לשלם", תכניס:   "יש לאדוני תסריח?"

ג'מאל:   ואם יגיד לי שיש לו?

חמי:   בקש לראות!

ג'מאל:   אני יכול לראות תסריח בטלפון?

חמי:   הוא היתמם! מההתחלה הוא היתמם, נו! כמו ילד. כמו מטומטם! אני יכול להיות מניאק, בחיי שאני יכול להיות מניאק. אבל מול חוסר אונים כזה, כמו של אוטיסט? כמו של ילד? אני יכול לפגוע בילד?

ג'מאל:   אדון שב"כ?

חמי:   אל תעצבן אותי, תעשה לי טובה.

ג'מאל:   אני מצטער.

חמי:   אתה יודע שבבית משפט טמטום לא פוטר מעונש.

ג'מאל:   למה בית משפט, אדון שב"כ?

חמי:   אתה צודק, ג'מאל...אם אתה תמשיך לעצבן אותי אני זורק אותך לכלא בלי משפט ואתה תשתין באותו דלי עם כל הממזרים האלה בלי האישורים שלקחת במונית שלך, אתה מבין אותי?

ג'מאל:   לא, אדון שב"כ...תנסה תסביר:   נגיד ונכנס מישהו בלי תסריח. איפה אני עשיתי את הפשע? למה אותי אתם מחפשים?

חמי:   "תגיד לי", אני אומר לו. "אתה מבין את הסיכון הביטחוני שאתה לוקח כשאתה מסיע מישהו בלי תסריח?"

ג'מאל:   אתה רוצה אני דואג לביטחון שלכם?

חמי:   אני רוצה שאתה עושה מה שאני אומר לך!

ג'מאל:   אני יש לי חמש פיות להאכיל. אדון שב"כ, הביטחון שלכם יעלה לי יותר מדי כסף! ואין לי! אין לי כסף!

חמי:   אז אני יוצא לקראתו, "תסיע אותם, תפדל!" עוד אומר לו. "אבל אם אתה מסיע מישהו בלי תסריח ואני שואל אותך לאן נסע, אתה תגיד לי, אתה מבין את זה?!"

3.

נבילה:   אמל נולדה במחנה פליטים! וכשנולדה, לא היה מאושר מהאבא שלה בכל המחנה! עוד לא חתכנו את חבל הטבור והוא כבר הניף אותה באוויר כאילו הייתה דגל!

תייסר:   התינוקת הזאת, נבילה, בזכותה ובזכות האח שלה עוד נחזור לבתים שלנו בחיפה!

נבילה:   איך קטנה כזאת תחזיר אותך לחיפה?

תייסר:   היא, ובחיר ליבה, יביאו לעולם את דור השחרור!

נבילה:   את כל התקווה שלו תלה בילדה הזאת!

תייסר:   נקרא לה אמל – את שומעת? נקרא לה אמל.

נבילה:   למה שאמל, בערבית, זה תקווה! (פאוזה) מה זה עושה לילדה?

4.

(ילדים עם רוגטקות ורובים ב"כאילו" משחקים במחבלים וחיילים)

- אללה הוא אכבר!

- בום!

- בום!

- עצור! עצור או שאני יורה!

נסרין:   כולם רצו להיות השהידים במשחק הזה. השהידים היו הטובים והחיילים תמיד הפסידו! פארס אחיה היה בונה רוגטקות לכולם, אבל אמל, החברה הכי טובה שלי, המציאה חוקים חדשים למשחק:  

אמל:   בואי נסרין, בואי תהיי אחות, ואני אהיה הרופאה.

- בום!

- עצור! עצור!

נסרין:   אמל הילדה שלקחה את הרוגטקה של פארס, אחיה, ועשתה ממנה סטטוסקופ!

- לברוח!!!

נסרין:   אמל הילדה שהייתה עוטפת כל מי שנפסל בתחבושות.

- טה טה טה טה טה (מטח יריות)

נבילה:   בכל הזדמנות ישב תייסר וסיפר לה ולאחיה פארס סיפורים על חיפה...בשביל מה? ילד מבין מה שהוא לא יכול לראות?

תייסר:   אל תשכחו...שמעבר למחסום יש ים

ועל הים יש סירות של דייגים, והן מתנגשות אלה באלה כשבאים גלים...

ובתוך הגלים שוחות להקות של דגים...

וסבא שלכם, אבא שלי, היה שואל:   "אם הדגים נכנסים בה מרצונם, זה אומר שהם אוהבים את הרשת?"

נבילה:   אבל אמל נולדה במחנה פליטים מאובק מבטון

הצביעה אל השמיים ושאלה אם זה הים

חשבה שמטוסים הם סירות דייגים

שעננים הם גלים

וציפורים הן דגים

וחיפשה בשמיים רשתות.

5.

יעל:   היא הייתה בהריון, לא יורים באישה בהריון!

(מחסום, אמל עם חגורת נפץ, נראית בהריון)

אמל:   תני לי לעבור.

יעל:   (מצביעה על הבטן):   מזל טוב!

אמל:   תודה.

יעל:   איזו אישה בהריון הולכת לפוצץ את עצמה?!

נבילה:   מה פתאום שהבת שלי הייתה בהריון?

חמי:   אני אומר את זה בפעם האחרונה - אמל חרוויש לא הייתה בהריון!

נבילה:   אבל ממי?

ג'מאל:   אישה שנראית בהריון, בשבילי זאת אישה בהריון. מה אני, רנטגן? אני נהג מונית!

6.

נסרין:   אמל הייתה בת שלושים. אצלנו אישה בת שלושים בלי ילדים נחשבת מקולקלת. היא פגומה. אף אחד כבר לא יתחתן איתה.

נבילה:   הבת שלי הייתה אחות! אישה של פתרונות! עוד כשהייתה ילדה - אם לא היו לה שרוכים - קשרה את הנעליים שלה בעשבים!

נסרין:   ואפילו הייתה אחות, ויפה, והרוויחה כסף, זה עושה אישה שמחה? אישה יש לה יעוד! אישה זה לא גבר.

תייסר:   מה זה, למה זה יש לי בת והיא לא מתחתנת?

נבילה:   היא כמעט התחתנה פעם! שידוך טוב שעשה לה אבא שלה. כבר היינו עם המשפחה שלו במשא ומתן. היא נפגשה עם האיש כמה פעמים ובסוף ביקשה שנעשה לה חיג'י, יענו שנבקש מאבא שלו הרבה מדי כסף ככה שהוא יבטל את העסקה. בחירה שלה הייתה!

נסרין:   אישה רוצה להאכיל מישהו, לטפל במישהו. ככה ברא אותה אללה!

תייסר:   אני הולך ברחוב ומרגיש שכל העיניים תולות בי סימני שאלה. מה לא בסדר עם הבת שלך, חרוויש? הם שואלים.

נבילה:   הייתה לה השרשרת כסף הזאת על הצוואר שהיא שיחקה איתה כל הזמן בין האצבעות... פעם אחת הורידה את השרשרת. פעם אחת, כדי לשים במים עם מלח, לנקות את הכסף. פתחתי וראיתי תמונה של גבר.

נסרין:   היא סיפרה לי, רק לי... והבטחתי לה שלא אספר לאיש, אבל מה זה משנה עכשיו... הייתה לה אהבה גדולה...סטודנט שלמד איתה בבית הספר לרפואה. רצו להתחתן אבל האבא שלו חיתן אותו עם אישה אחרת...

נבילה:   סגרתי ושכחתי ממה שראיתי. בשביל מה? גם לתייסר בעלי לא סיפרתי מה ראיתי. בשביל מה? אהבה זאת קללה.

נסרין:   ואמל, אצלנו אומרים, "פאתהא אל קטאר":   איחרה את הרכבת.

נבילה:   מאז החיג'י שעשה לה האבא שלה, כמו עבר ביניהם חתול שחור.

תייסר:   אנחנו גידלנו חיטה ריקה, נבילה!

נבילה:   ואמל ידעה ושמעה אותו מדבר.

אמל:   אני עוד אעשה לך כבוד גדול אבא, אתה תראה! אני אעשה לך כבוד גדול!

נבילה:   והלכה, ולמדה, ונעשתה אחות, וקיבלה תעודות!

תייסר:   אבל השנים עוברות, נבילה!

נבילה:   והאבא שלה, עם הראש באדמה.

תייסר:   מה שווה החיטה אם היא לא מביאה לנו לחם?!

אמל:   אתה עוד תראה, אבא - אני עוד אעשה לך כבוד גדול!

7.

יעל:   את יודעת מה...תשאירי לי משהו, כמו...עירבון.

אמל:   מה זה?

יעל:   משהו. משהו שחשוב לך.

אמל:   קחי.

(אמל מסירה את השרשרת מהצוואר ומושיטה לחיילת. חיילת פותחת את התליון ומסתכלת)

יעל:   זה האבא של הילד שלך? (לקהל):   היא השאירה אצלי תמונה. אני ביקשתי ממנה ערבון -

אמל:   מה זה?

יעל:   משהו. משהו שחשוב לך.

אמל:   קחי.

(אמל מסירה את השרשרת מהצוואר ומושיטה לחיילת. חיילת פותחת את התליון ומסתכלת)

יעל:   זה האבא של הילד שלך? (לקהל):   היא השאירה אצלי תמונה. ביקשתי ממנה עירבון, משהו שחשוב לה...זה האבא של הילד שלך? היא השאירה אצלי תמונה...ביקשתי עירבון...משהו שחשוב לה...

(יעל חוזרת על אותם משפטים גם מתחת לתחילת התמונה הבאה)

8.

- לפעמים אני מדליקה את הטלוויזיה ומדמיינת שאני רואה את עצמי בין הפצועים.

- בעלי דיווח לי על הפיגוע עוד לפני שדווח בחדשות. הוא שמע את הפיצוץ ואת האמבולנסים מהמשרד שלו!

- הבת שלי אומרת אמבומלנסים.

- אמ

- בום!

- לנס

- אחת עשרה

- לא לצאת מהבית אם לא חייבים.

- אמא שלי קוראת לזה "ימים טרופים אלה".

- לצאת מהבית כמה שפחות

יעל:   הכי טוב שתישארו בבית!

- בימים טרופים אלה.

- עשרים.

- בום.

- עדיף לשבת במושב האחורי ביותר או הקדמי ביותר של האוטובוס

- בשולחן הקרוב לכניסה של המסעדה או למטבח

- עשרים וחמש

- אכלנו במסעדה הזאת בשבוע שעבר, כל המשפחה. לכבוד יום ההולדת ה-18 של הבת שלי. הגורל שלנו נקבע לפני שמונה עשרה שנה, כי אם הייתי יולדת אותה שבוע אחד מאוחר יותר –

- כולם:   מכתוב!

- עדיף להיפצע קשה מלמות

- עדיף למות מאשר לאבד את כל המשפחה שלך ולהישאר בחיים.

- אני מעדיפה שאמא שלי תמות מאשר שאמא שלי תראה אותי מתה.

- עשרים ושש

- אני מעדיפה לחיות ולמות מלא לחיות בכלל

- אבל אמא שלי מעדיפה שאני לא אחיה ובלבד שלא אמות.

- עשרים ושבע זה בום?

9.

תייסר:   ברחוב עושים לי כבוד גדול שיודעים שאני אבא של פארס חרוויש - שהיד בעודו בחיים! ואני לא יכול אפילו לשלם בשבילו את המוהר?!

נבילה:   "נמצא דרך, תייסר, בבית הזה תהיה חתונה!" הבטחתי לו!

תייסר:   איך? אני לא יכול לעבוד!

נבילה:   אם לא תהיה ברירה, אנחנו נקבץ נדבות. אבל תהיה חתונה!

תייסר:   אני – אבא של פארס חרוויש – אני אקבץ נדבות?

אמל:   אני אביא את הכסף, אבא. אני אעבוד קשה ואביא את הכסף!

תייסר (מזלזל):   את תביאי את הכסף? איך את תביאי כסף?

10.

(סגן יניב וצחי מחכים לחייל חדש שיגיע)

סגן יניב:   תיכף יגיע החייל החדש, צחי... אל תיראה כל-כך מודאג... והפעם ביקשתי שישלחו לנו חייל עם ביצים של שור, שמעת? אנחנו עוד נגיד ברוך שפטרנו על החילזון האסטמטי הזה שנטש אותנו...

צחי:   המפקד, אני משתחרר בעוד חודשיים...כבר ראיתי יותר מדי חיילים עם ביצים של שור בוכים לחברות שלהם בטלפון שהם לא רוצים להיות פה...

סגן יניב:   צחי, צחי, תחשוב חיובי! כל רגע יגיע לכאן ג'יפ... וירד ממנו הר אדם...

צחי:   עם פרצוף של פיטבול...?

סגן יניב:   עם שוקיים של סוס ערבי...!

צחי:   ומבט של רוצח סדרתי...?

סגן יניב:   וכפות רגליים של דינוזאור...

(מופיעה יעל מדים מגוהצים, סגן יניב עומד עם הגב אליה)

צחי:   המפקד, תסתובב לאט לאט...

סגן יניב:   למה?

צחי:   אני חושב שהשור עם הביצים הגיע...

סגן יניב (מסתובב, מבחין ביעל):   מה זה, צחי?

צחי:   אני חושב שזאת חיילת....

סגן יניב:   מה את עושה כאן, חיילת?

יעל:   הוצבתי כאן, המפקד. (מושיטה מסמך) קוראים לי יעל.

צחי:   המפקד, אני חושב שזה הפיטבול שחיכינו לו.

סגן יניב:   יש פה טעות, חיילת. למה שלא תשבי לך שם על ה....אבן...את רואה שם את האבן? אני אדאג שיבואו לאסוף אותך.

יעל:   אני לא טעות, המפקד.

צחי:   נפלה טעות, המפקד.

סגן יניב:   בסדר. אני כבר חוזר.

יעל:   אני הייתי מצטיינת בקורס מפעילי האמר קרבי!

סגן יניב:   צחי, תטפל בה, תעשה לה משהו לשתות, שלא תתייבש...אני הולך לעשות טלפון...

יעל:   המפקד, אתה עושה טעות! יש לי רישיון על משאית!

צחי:   אז למה שלא תעמיסי את עצמך על המשאית שלך ותיסעי מכאן...

יעל:   תן לי הזדמנות, אתה לא תצטער!

(סגן יניב הולך להתקשר)

צחי:   את לא נראית לי כמו נהגת משאית...

יעל:   לא ראית כמה שיערות יש לי על הכתפיים...

פלסטינים במחסום:   חיילת! חיילת!

צחי:   תתעלמי ממנה, חיילת, תיכף נטפל בה.

(מופיעה אישה עם מצלמת וידאו, מתעדת את ההתרחשות)

יעל:   למה היא מצלמת אותנו?

פלסטיני 1:   יש לי אישור אחד בתוקף עד אתמול ואישור אחד בתוקף ממחר. תלך הביתה, אומרים לי. היום אין תוקף! תחזור מחר!

סגן יניב:   אין תסריח, לא עוברים.

יעל:   למה היא מצלמת אותנו?

פלסטיני 2:   יום אחד שואלים אותי:   לחמור יש תסריח? ממתי צריך גם החמור תסריח? ומה אני בלי החמור שלי? אומר לי:   אין תסריח, החמור נשאר פה. ואני אומר:   איך נשאר פה? ומי ייתן לו מים?

סגן יניב:   קיבלנו התראה על מטען צינור שמוסתר בבעל חיים.

יעל:   אבל למה היא מצלמת אותנו?

פלסטינית 1:   סבתא שלי בת תשעים, מהאמבולנס הם הוציאו אותה. אז היא עוברת את המחסום, ככה, בקושי הולכת, עם מקל ביד אחת והאינפוזיה ביד השנייה.

סגן יניב:   למה, לא היו מקרים שמחבלים הסתתרו בתוך אמבולנסים? מה, סתם אנחנו מוציאים חולים מאמבולנסים?

יעל:   איך? איך לא לקחתי את הרגליים שלי באותו רגע והסתלקתי משם? הם בכלל לא רצו אותי שם! מה חשבתי, מה...חשבתי שאני הייתי עושה את זה אחרת! רציתי להוכיח את זה, לא יודעת למי, לא יודעת בשביל מה...בת שמונה עשרה....תמימה...באותו רגע הייתי צריכה...

(סגן יניב חוזר)

סגן יניב:   טוב, את נשארת כאן. אבל לא כי אני אוהב את זה, אלא כי זאת ההוראה שקיבלתי, את מבינה את זה חיילת?

צחי:   המפקד?

סגן יניב:   פיטבולית, צחי. זה המצב.

יעל:   אתה לא תצטער, המפקד...

סגן יניב:   תדריך - מי שמבקש לעבור את מבקשת תסריח, יעני אישור מעבר. מי שאין לו תסריח – חוזר הביתה. זה מובן?

יעל:   מובן, המפקד.

סגן יניב:   אם מישהו מנסה בכוח לעבור – את עושה נוהל מעצר חשוד, זוכרת נוהל מעצר חשוד? צחי תזכיר לה נוהל מעצר חשוד!

צחי (בחוסר חשק):   עצור, עצור או שאני...

יעל:   עצור! עצור או שאני יורה! שקשוק נשק להרתעה! ירייה ברגל!

סגן יניב:   יפה. לא עצר? לירות, בלי להסס! יש לך אחריות על עם שלם כאן...אחד שנכנס כאילו אין לו אלוהים כנראה שמחכות לו 72 בתולות בגן עדן.

יעל:   אבל אמל חרוויש הייתה בהריון, היא הייתה בהריון. וזכרתי שהוא אמר בתדריך -

סגן יניב:   יש כמה חריגות, ואני חוזר, יש כמה חריגות. את לא יורה – אפילו לא בזרת כף הרגל- של זקנים, של חולים ובמיוחד לא של נשים בהיריון!

יעל:   הם עוברים גם בלי תסריח?

סגן יניב:   לא אמרתי עוברים, אמרתי שאת לא יורה!

יעל:   ואם הם יעברו? אני לא מבינה...

סגן יניב:   חיילת! אין תסריח – לא עוברים. אישה בהריון – לא יורים!

יעל:   בין שני החוקים האלה היה שטח אפור שמשאיר הרבה מקום לפרשנות...וגם היום, שכל המדינה שמה על הכתפיים שלי את האחריות למותם של שלושים...ואפילו שעל בשרי ראיתי אישה בהריון שאין לה אלוהים, ואפילו שמאז, לילה לילה, מופיעים לי שלושים פרצופים מחוקים בחלומות, אני רוצה להגיד לילדה שעוד אין לי, שעובר שעוד לא נולד - הוא לנצח חף מפשע. עוד לא הספיק לחשוב מחשבה אחת רעה.

11.

חמי:   אבל אמל חרוויש לא הייתה בהריון. אני בעצמי הייתי נוכח בנתיחת מה שנשאר מהגופה שלה. היא לא הייתה בהריון.

יעל:   היא לא הייתה בהריון?

נבילה:   מה פתאום? ממי שתהיה בהריון?

יעל:   מהאיש, מהתמונה שבשרשרת.

כולם:   די כבר עם השרשרת הזאת!

יעל:   נכון, די...די עם השרשרת הזאת כבר...

12.

ד"ר אבו חאלד:   בית חולים חליל סולימן הוא בית חולים מצוין, אבל יש גבול למה שיכולתי לעשות באמצעים שעמדו לרשותי!

אמל:   אז תעביר אותו לרמאללה, ד"ר אבו חאלד!

ד"ר:   את חושבת שברמאללה המצב יותר טוב?!

תייסר:   הבן שלי הולך להתחתן ואני מתכוון לרקוד בחתונה שלו, דוקטור!

ד"ר:   הדבר הכי טוב שיכולתי להציע זה להעביר אותו לבית-חולים בעמאן!

תייסר:   עמאן הוא אומר לי!

אמל:   אנחנו משפחה ענייה, דוקטור.

ד"ר:   אני מצטער, מר חרוויש.

אמל:   עשיתם לו MRI?

תייסר:   גם הבת שלי רופאה.

אמל:   אני אחות.

ד"ר:   "גברת חרוויש", אני מסביר לה, "בדיקת MRI את יכולה לעשות בעמאן ואת יכולה לעשות בישראל, באירופה, באמריקה. את יכולה מצדי לנסוע עד ליפן. לא כאן!"

אמל:   גם בחיפה אפשר?

תייסר:   תהרגי את המחשבה הזאת לפני שהיא גדלה.

אמל:   אנחנו ניסע לחיפה, אבא!

תייסר:   מה את בכלל יודעת על חיפה?!

אמל:   יש ביניהם רופאים מצוינים, אבא!

ד"ר:   ויש גם רופאים שלנו בבית החולים שלהם.

תייסר:   אני לא צריך את האויב שלי בשביל לחיות!

אמל:   חבל על הדיבורים, דוקטור. פארס חרוויש זה אח שלי, אין לנו אישורי מעבר.

נבילה:   נו, בטח! לכל משפחת חרוויש הם שללו את התסריחים,... אפילו הבן דוד של הבן דוד אם היה לו שם משפחה חרוויש – ואני אמרתי לאמל:   בשביל מה בכלל לנסות? בשביל מה? כמה "לא" הבנאדם יכול לשמוע?

חמי:   הבן שלו, פארס חרוויש, היה בכיר בארגון טרור! לתת אישור מעבר לאנשים בעלי קרבה ישירה לבכירים בארגון טרור זה לתת להם רישיון להרוג! משפחות שלמות נמחקו בפיגועים שלו! חודשים חיכיתי בשביל לחסל את הבן זונה הזה!

תייסר:   בזמן שאתם משחקים פה ברופא ואחות ושולחים אותי לבקש טובות בחיפה, הבן שלי נלחם כדי להחזיר לי את הבית שלי!

דוקטור:   אין לך ברירה, מר חרוויש. תמצאו דרך להגיע לשם.

אמל:   אני אקח אותך למחסום, אבא, נבקש מהחיילים.

תייסר:   את לא תעזי לדבר עם חיילים!

אמל:   יש ביניהם גם בני אדם.

תייסר:   חייל עם רובה זה בן אדם?

אמל:   אני לא פוחדת מהרובים שלהם!

יעל:   יכולתי להיות תברואנית או צפרית, או חזאית, אפילו פקידה! אבל בעצמי הלכתי לקצינת מיון וביקשתי את התפקיד הזה. רציתי לשמור על המולדת.

תייסר:   אתה אומר לבת שלי שתתחנן לחייל? איזה מין דוקטור אתה?

ד"ר:   אדון חרוויש, אני מציע לך, אם אתה רוצה לרקוד בחתונה של הבן שלך, אני מציע שתקשיב לבת שלך!

תייסר:   לבת שלי, אה?

ד"ר:   הוא יושב על הכסא גלגלים שלו, היא דוחפת אותו החוצה, והוא צועק:  

(אמל מוציאה את אביה על כסא הגלגלים החוצה.)

תייסר:   "אני ארקוד בחתונה של הבן שלי! אתה תראה דוקטור, תבוא לחתונה ותראה! אני ארקוד בחתונה של הבן שלי!"

ד"ר:   תמונה שלא יוצאת לי מהראש....

13.

(חגיגות תעאליל בחצר בית משפחת חרוויש, נכנס הדוקטור)

תייסר:   הארת את המקום, דוקטור. יש לי הפתעה בשבילך. תסתכל טוב טוב –

(תייסר קם והלך כמה צעדים, ומתיישב בכאב)

תייסר:   אה? מה אתה אומר על זה דוקטור?

ד"ר:   אני רואה שהכדורים שרשמתי לך עוזרים לך.

תייסר:   דוקטור, אני לא יודע מה זה הכדורים האלה אבל הם עושים אותי גם בריא וגם שמח.

ד"ר:   אדון חרוויש, הכדורים שנתתי לך משככים לך את הכאב, הם לא מרפאים את המחלה.

תייסר:   דוקטור, אם אין לי כאב, אז איפה המחלה?

אמל:   תסביר לו שאין להשיג את הכדורים האלה בבתי מרקחת שלנו, דוקטור!

ד"ר:   אפשר להשיג אותם רק בשוק שחור.

תייסר:   שוק שחור, שוק ירוק, מצדי שיהיה גם שוק ורוד! מה אכפת לי מה צבע השוק? תאכל משהו, דוקטור! תרגיש את עצמך בבית!

(צהלולי שמחה)

נבילה:   כמה פעמים שאני ביקשתי:   לא לקיים את חגיגות התעאליל של פארס אצלנו בבית! פארס היה מבוקש על ידם! מספיק היה שמישהו אחד יזרוק לצבא שלהם שיש אצלנו תעאליל והם יחכו לו פה, אצלנו בבית....הם לא מטומטמים! אז מה אני בסך הכול ביקשתי? שנחגוג בבית אחר, במקום שלא ידעו לחפש אותו...

אבל תייסר – הגאווה דיברה מגרונו:   "התעאליל של הבן שלי יהיה אצלי בבית ולא בשום מקום אחר".

התחננתי אליו:   אני לא רוצה פה הלוויות. אני רוצה שמחה!

והייתה, הייתה שמחה!!!

נסרין:   אמל רקדה. אולי עשר שנים לא ראיתי את אמל רוקדת.

תייסר:   יא אמל, שתהיי לי רק בריאה! אם לא הייתה לנו אמל, לא היה לנו תעאליל!

נבילה:   אני שמעתי אותו אומר את זה! במו אוזניי שמעתי את אבא שלה אומר את זה!

נסרין:   מסביבנו צהלות וצהלולים – כמו גלים של אושר, נאספים ומתנפצים.

(צהלולים מגיעים לשיא ומפסיקים באחת)

נבילה:   וזהו.

נסרין:   הכל מתהפך.

ד"ר:   אסון קורה בבת אחת אבל לא בבת אחת הראש מבין. זה לוקח זמן לבן אדם, איך אומרים, "לעבד" את מה שחווה!

נסרין:   קודם שמענו צעקות, חשבנו זה צעקות של שמחה.

נבילה:   שמעתי אחד מהם אומר:   "מזהה!"

נסרין:   ומישהו אמר:   "מבקש אישור לירי!"

נבילה:   פתאום היה בום.

כולם:   בום!

כולם:   בום!

ד"ר:   הכדור שנורה לעברו פגע לו בגב ימין. הוא איבד כמויות אדירות של דם. אבל הוא לא מת על המקום. הוא עוד היה חי!!!

נסרין:   אמל עמדה והסתכלה, לא הזילה דמעה.

נבילה:   מת, הבן שלי. שכב על הגב שלו עם הידיים למעלה. כאילו נכנע. והדם נשפך ממנו כמו מיץ היביסקוס מקנקן סדוק. הבן שלי מת.

ד"ר:   הוא חי עדיין! הוא חי!

תייסר:   האויב הרג את הבן שלך, אישה.

נבילה:   ביקשתי מאללה שייקח אותי במקומו.

נסרין:   ואמל רק כרעה ברך וליטפה את האח שלה בפנים חיוורים.

תייסר (לנבילה):   למה את בוכה, אישה? למה את בוכה?

נבילה:   שתי עיניים לא הספיקו בשביל לבכות את כל הצער הזה...

וכל האוויר שבעולם לא הספיק בשביל שאמשיך לנשום.

נסרין:   ואמל רק החזיקה את היד של אחיה ולא אמרה מילה.

(נבילה מכה בידה על חזה)

תייסר:   התנהגי כאישה במעמדך! את אם שהאיד!

ד"ר:   איך הוא כבר שאהיד, והוא עוד בחיים?

נסרין:   ואמל שתקה.

ד"ר:   וכמה שלא אמרתי "הבן שלכם עוד בחיים!", נבילה חרוויש ניגבה את הדמעות שלה, ואמרה מה שרצו האנשים לשמוע-

נבילה (מגייסת כוחות):   אל תנחמו אותי, אל תבכו בשבילי. הגישו לי משקאות לכבוד בני – החתן של אדמתנו!

ד"ר:   ואז הוא אמר את המילים האחרונות שלו:  

פארס:   אני מצטער, אמא.

ד"ר:   מותו של פארס חרוויש נגרם מנזק חמור ללב ולכבד עם איבוד דם וטמפונדה (tamponada) לבבית עקב מעבר קליע בגב מימין.

יעל (עושה בדיעבד את ההקשר):   קראנו על זה בעיתון!!! (מקריאה):   פארס חרוויש מבכירי ארגון טרור חוסל אתמול בידי יחידת מסתערבים בחצר בית אביו בעת חגיגות אירוסיו!!!

14.

- לא צריך לפחד מ-

- נשים בהריון

- אנשים חולים

- אנשים זקנים

- אנשים בלי תיק

- או עם תיק קטן מאוד

- מאנשים שהולכים בזוגות

- או אפילו בשלשות

- ובמיוחד אם השיחה קולחת!

- לא צריך לפחד מ-

- מנשים עם עגלות של ילדים

- תדייקי.

- מנשים עם עגלות ילדים שבתוכן ילדים.

- מאנשים שנראים מאוהבים

- מאנשים אופנתיים

- מאנשים שמלקקים גלידה

- מאנשים שסוחבים סלי קניות מלאים במצרכים

- מאנשים רזים בבגדים צמודים.

- אה?

- כן, ככה זה.

- יש סיבה לחשש אם:  

- האיש נראה לא רגוע

- או האישה לא רגועה

- אם לפחות יד אחת שלו....

- או שלה! ...תחובה בתוך הכיס

- אם הוא מסתכל באי נחת סביב

- יוצאים לו חוטי חשמל מהחולצה

- הנחיריים שלו מתרחבים

- מסתכל לך ישר אל תוך העין

- או נמנע מקשר עין בכל מחיר

- אם הוא נראה כאילו שיודע משהו שכל היתר לא יודעים

- או שהוא כבר לא יודע שום דבר

- אם הוא מחייך חיוך ממזרי

- או שהשפתיים שלו יבשות מדי

- או סדוקות

- לא סדוקות, קפוצות

- הלסת קפוצה

- גם השפתיים.

- אם הוא מלקק את השפתיים בצורה כפייתית

- או שהשפתיים שלו זזות

- איך זזות?

- ממלמל, כאילו מתפלל...

- אללה הוא אכבר!

- עשרים ושש-

- בום.

- גם עשרים ושמונה זה בום.

- תלמים במצח

- חריץ בין הגבות

- נשימה שטחית

- או נשימות עמוקות מדי

- שכבות של בגדים

- תיק גדול במיוחד

- נעליים עם סוליות מוגזמות

- לובש מעיל בקיץ

- או מזיע מאוד בחורף

יעל:   מה שבטוח - לא צריך לפחד מנשים בהריון

- אבל עדיף לפחד מלהיות שאננים.

יעל:   אישה שיוצרת חיים לא תהרוס חיים

- ומה אם היא לא רוצה את הילד?

יעל:   היא הייתה בהריון...היא הייתה בהריון! אתם לא הייתם שם, היא הייתה בהריון! תעזבו אותי! תסתלקו מכאן! תנסו להבין – היה לה אבא...אבא שלה הלך למות והיא הייתה בהריון. אני רציתי לעשות את הדבר הנכון!

15.

(אמל לבושה בצורה מסורתית, בעבאיה שחורה וחיג'אב, מתפללת)

תייסר:   כל היום היא מתפללת, אפילו אללה התעייף מלהקשיב לה!

נבילה:   היא מתפללת לבריאות שלך, תייסר.

(אמל מתפללת)

תייסר:   בשבילי היא צריכה להתפלל? שתתפלל בשביל עצמה, שיביא לה אללה בעל! ואם יהיה לה בעל, אני נשבע לך – אז אני אקום מהכיסא הזה וגם אתחיל לרקוד.

(אמל מתפללת)

נבילה:   אמל הקטנה שאמרה:   כשאהיה גדולה אהיה כמו אום ווארקה שהנהיגה בעצמה את התפילות.

אמל הקטנה שאמרה:   כשאהיה גדולה אהיה כמו עאיישה שהנהיגה מרידות בממסד...

אמל הקטנה שאמרה:   כשאהיה גדולה אהיה כמו חדיג'ה ואסגור עסקאות!

דווקא היא, שרצתה להיות אישה עצמאית, אישה חזקה! כיסתה את עצמה בשכבות והתפללה...

16.

ד"ר:   (לקהל):   אם הלב של בנאדם שמח, הבן אדם ירקוד. אבל תשבור לו את הרוח? חלאס. הגוף כבר לא יקום. וזה מה שקרה לתייסר חרוויש...

נבילה:   לך עם אמל לחיפה. לך, תייסר, לך.

תייסר:   אני לחיפה הולך רק לגור או להיקבר!

ד"ר:   אלוהים ייתן לך בריאות, מר חרוויש...ראיתי הרבה דברים קורים בחיים האלה, אבל אף פעם לא ראיתי סרטן שעבר מעצמו.

תייסר:   אתה עוד לא פגשת את תייסר חרוויש!!!

אמל:   תרשום לו את משככי הכאבים, דוקטור.

ד"ר:   כבר אמרתי לך, אמל, אין להשיג אותם אצלנו!

אמל:   אני אסע לחיפה.

17.

פלסטינית 1:   ובמחסום הזה - כל יום אותו סיפור. באים האלה בלי האישורים. מסכנים, מסכנים, אבל למה שמים אותנו באותו תור איתם?....וכמעט כל יום באה אחת כזאת...אין לה תסריח והיא מתעקשת להיכנס. מעכבת את כל התור. כל אחד מצליח לראות רק עד קצה האף שלו! התעקשה והתעקשה, ומאחוריה מאה אנשים מחכים לעבור! כמה סבלנות אפשר? לנו אין בעיות משלנו?

פלסטינים במחסום:   חיילת, אפשר לעבור בינתיים? אני יש לי תסריח! (מנופפים בתסריח)

אמל:   רק רגע חיילת! תסתכלי רק רגע! אני יש לי מרשם מרופא, אני חייבת לעבור, בבקשה! רק לכמה שעות...!

סגן יניב (בקשר):   מה זה המרשם הזה?

יעל:   מה זה המרשם הזה?

אמל:   אבא שלי חולה סרטן, בבקשה, זה איש מבוגר. אני צריכה לקנות לו תרופות.

סגן יניב (בקשר):   אני צריכה לראות תסריח.

יעל:   אין בעיה, גברת. אני רק צריכה לראות תסריח.

פלסטינית 1:   קשוחה הייתה. החיילת הזאת. דיברה בכבוד, אבל הייתה קשוחה.

אמל:   אין לי תסריח! אין לי! אני רק לכמה שעות הולכת! תראי יש לי מרשם שנתן לי רופא, אם את לא מאמינה, תסתכלי! (מנופפת במרשם, חיילת מסתכלת במרשם)

פלסטינית 1:   מסכנה, מה כבר ביקשה? לקנות לאבא שלה תרופות...?

אמל:   תסתכלי עליי! אני אחות!

פלסטינית 1:   מתחננת אליה כאילו שהיא עומדת בשער לגן עדן. וכמה שהיא לא ביקשה ממנה, החיילת כאילו מפחדת לתת לה לעבור.

פלסטינים במחסום:   יאללה! כמה שעות עוד נחכה פה?!

יעל:   סבלנות, לחכות בסבלנות בבקשה!

אמל:   אללה יהיה איתך, יעזור לך להיות אישה טובה.

סגן יניב (בקשר):   בלי תסריח את לא עוברת!

יעל:   אני מצטערת, אבל בלי תסריח אסור לי לתת לך לעבור.

אמל:   תסתכלי בעיניים שלי, חיילת! רק לרגע!

סגן יניב (בקשר):   תתעלמי ממנה חיילת. יאללה! מי הבא בתור?!

יעל:   יאללה, מי הבא בתור?!

אמל:   אבל למה את מפחדת?! תסתכלי עליי!

סגן יניב (בקשר):   חיילת, קדימה, תסלקי אותה ותמשיכי עם האחרים.

(עומדות ומסתכלות זו בזו)

אמל:   אני חוזרת בעוד שלוש שעות!!! אלוהים יהיה עדי.

סגן יניב (בקשר):   חיילת, אני מזהיר אותך.

אמל:   את בן אדם טוב. למה את מנסה להיות כל כך קשוחה?

סגן יניב (בקשר):   אני סופר עד שלוש...אחת...

פלסטינים במחסום:   אני רוצה לעבור, חיילת!

סגן יניב (בקשר):   שתיים...(פאוזה) חיילת!

יעל:   אני לא בן אדם טוב, בסדר?! אני בן אדם רע! יאללה! הביתה! הבא בתור!

סגן יניב:   (בקשר):   יפה מאד, חיילת.

פלסטינית 1:   ואז האישה הזאת, אמל חרוויש, הסתובבה ועמדה לרגע מולי, הסתכלה עליי כאילו ביקשה ממני משהו, כן, אני כמעט בטוחה שזאת הייתה היא שאתם שואלים עליה. עיניים כמו שלה קשה לשכוח. אישה יפה, נראית כאילו עצובה. היא רצתה לבקש ממני משהו, אמרה לי:   גברת? שאלתי:   מה? אמרה:   את בדרך לחיפה? ידעתי כבר מה היא עומדת לבקש ממני. ואפילו שממש לא התחשק לי להתחיל לחפש בחיפה בתי מרקחת, בכל זאת, מסכנים אלה, אז אמרתי שכן, אבל לפני שהיא הספיקה להוסיף מילה -

יעל:   יאללה להתקדם! לא לעכב את התור! יש תסריח?

פלסטינית 1 (לחיילת):   הנה, יש! (לקהל):   ואיך שהראיתי לחיילת את התסריח שלי, דרסו אותי כל האנשים שמאחוריי כמו בולדוזר. הסתובבתי לחפש אותה אבל היא נעלמה לגמרי. לא הצלחתי למצוא את העיניים שלה בין כל האנשים...

18.

ד"ר:   אני מצטער להיות מי שמבשר לך את זה, מר חרוויש. מדובר במקרה הטוב בשבועות...

תייסר:   קחי אותי לעמאן, יא בנתי!

אמל:   אין לך דרכון!

תייסר:   נוציא!

אמל:   איך נוציא?!

ד"ר:   אין זמן.

תייסר:   דוקטור! הם הרגו את הבן שלי.

ד"ר:   אני יודע. אני מצטער מר חרוויש.

תייסר:   אני זקן מדי בשביל לנקום את מות בני.

נבילה:   אתה גם חולה מדי!

תייסר:   יכולתי למות כשהיד במקום להירקב בבית החולים שלהם, מה אתה אומר דוקטור? אם אני כבר נכנס לחיפה סוס מת, למה שלא אקח אתי כמה מהם?

נבילה:   זה היה ההומור שלו!

ד"ר:   הומור יהודי היה לו...

אמל:   אתה תיכנס לחיפה סוס מת, אבא, ותדהר בחזרה הביתה, כמו סוס ערבי גאה!

תייסר:   מה אתה אומר דוקטור?

ד"ר:   אני רופא, מר חרוויש. הייתי מעדיף לחשוב שתבריא ותחיה עוד שנים ארוכות איתנו.

נבילה:   שמעת, תייסר?

תייסר:   שמעתי! אני לא חירש עדיין!

נבילה:   לך לחיפה, תייסר, לך!

אמל:   ניסע ביחד, אבא. אני אקח אותך הביתה, לחיפה. לראות את הים.

ד"ר:   "אני אקח אותך הביתה, לראות את הים", היא אמרה לו.

19.

- עשרים וארבע

- עשרים וחמש

- עשרים ושש-

- שמענו בחדשות על הפיצוץ אבל...

- בום.

- דווקא היום החליטה לקחת take away?

- כי אתה בחרתנו מכל העמים / אהבת אותנו ורצית בנו / שאתה בחרתנו מכל הילדים/

- שלושים ושלוש, שלושים וארבע...

- להיהרג מול כסא כבודך/

- בום.

- ואתה את דמנו אוסף בכדים/כי אין לו אוסף מלבדך.

- בום.

- זה אלתרמן כתב. באלף תשע מאות ארבעים ושתיים.

- ואז מתקשרים לנייד שלה ואין תשובה, שעה, שעתיים, לא עונה. אמא לשלושה ילדים מאחרת מהעבודה ולא מודיעה? ואז אתה מתחיל לעשות אחד ועוד אחד.

יעל:   אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד...

- אלף תשע מאות ארבעים ושתיים!!!

- בום.

- ילדה. חובש לוקח אותה על אלונקה אל תוך אמבולנס, אל אור מהבהב. ילדה. אוחזת ביד של אישה בגופיה חומה. אישה. אבודה בין חלקי אנשים בלי שמות, מחפשת שם לקרוא בו. ואני לא מצליח להגיד לה את השם שלי! לא מצליח להגיד לה:   "אני אלי".

- ארבעים ושתיים זה בום?

- קול אישה. היא קוראת בשמו של איש.

- שלוש ילדות, כן. שלוש ילדות. ולא הבנתי שום דבר. אז לא עשיתי כלום.

יעל:   יהיו לי ילדים, היא אמרה לי. ילדים יפים, עם שיער אדום כמו שלי.

- ארבעים ושמונה, בום!

- למה, אלוהים? למה?

- היינו אצל הסוכן נסיעות ועם כרטיסי טיסה לברזיל ביד הלכנו לחגוג את זה בחומוס ואחר-כך, אחר-כך תכננו ללכת לסרט...

יעל:   ברזיל, או אוסטרליה, היו לי תכניות! מה פתאום ילדים? אני אמרתי לה - היו לי תכניות אחרות.

- יושבים עם התפריט, חושבים מחשבות קטנות:   פטריות, בצל או זיתים?

- בום!

יעל:   אולי אחר-כך, אולי פעם, מי יודע? אולי גם תהיה לי ילדה. אני אקרא לה – מיכל.

- ואין אזעקה לפני, ואין תחזיות...

- אז מה תעשה, תפסיק לאכול חומוס? אז מה עוד תפסיק לעשות?

- לפני שבועיים עמדתי בתחנה של קו חמש ואיך שהאוטובוס הגיע נפלו לאיש זקן אחד כל המטבעות על המדרכה. אז אספתי אותם בשבילו, מה אני אשאיר איש זקן עם מטבעות על המדרכה? אבל הנהג לא חיכה לי.

יעל:   מיכל?

- אני לא יודע איפה אמא שלי. אני לא יודע איפה אמא שלי. אני לא יודע איפה אמא שלי.

- קו חמש התפוצץ בלעדיי. אלוהים חיכה לי בתחנה!!!

- אמא!!!

- ארבעים ושש, בום.

יעל:   מיכל!

- בום.

- ארבעים ושמונה,

- בום

- חמישים.

- חמישים ואחת.

- חמישים ושתיים.

- חמישים ושלוש.

- חמישים וארבע.

- חמישים וחמש.

- בום.

20.

יעל:   ואז היא שוב הגיעה...מתוך כל האבק, הפרצופים, וכל התחנונים והקללות, פתאום מגיעה אותה אישה, ואני כבר יודעת! קוראים לה אמל! היא אחות! ואז אני פוגשת אפילו את אבא שלה...

(אמל מגיעה עם תייסר, על כסא הגלגלים)

אמל:   בבקשה חיילת. רק תקראי את זה!

יעל:   עוד פעם את באה לי עם מכתב?

אמל:   זה מכתב מרופא. (מצביעה על אבא שלה) אבא שלי חולה בסרטן.

יעל:   למה את לא מוציאה תסריח וזהו?

אמל:   לא נותנים לנו תסריח, חיילת. אבל אבא שלי, אם לא יקבל טיפול...

יעל:   יש ועדה מיוחדת, הומניטארית, למקרים כמו שלכם.

אמל:   אני הלכתי לוועדה שלכם, עשיתי כל מה שצריך. עכשיו אמרו לי לחכות. את יודעת מה יקרה? נקבל את האישור ביום של הלוויה שלו.

יעל:   אז למה נזכרת רק עכשיו?

תייסר:   לא צריך את הטובות שלהם, אמל! בואי נחזור הביתה!

אמל:   תראי אותו, זה נראה לך סיכון בטחוני זה?

יעל:   איך נראה סיכון בטחוני?!

אמל:   תסתכלי עליו! את רוצה על המצפון שלך את המוות שלו?

תייסר:   חלאס!!! קחי אותי הביתה!

אמל:   תבדקי אותנו, אין עלינו כלום!

יעל:   אני מצטערת, באמת. אין לי מה לעשות.

(פאוזה, אמל נועצת מבט ביעל)

אמל:   תחטאי את זה טוב טוב שלא תישאר לך צלקת לכל החיים...(פאוזה)..אנחנו לא זזים מפה.

(פאוזה ארוכה)

יעל (הולכת לסגן):   אני רוצה לתת להם לעבור בלי תסריח.

סגן יניב:   מה פתאום, חיילת?

יעל:   האיש הזה הולך למות, המפקד.

אמל:   חיילת!

יעל:   (לאמל):   רגע! (לסגן יניב):   אז בוא ניתן רק לאבא לעבור.

סגן יניב:   איך הוא יעבור לבד? תראי אותו!

יעל:   נזמין לו מונית!

סגן יניב:   חיילת!

תייסר:   מי הם שיתנו לי לחכות כל כך הרבה זמן?!

אמל:   הם שמחליטים, אבא.

תייסר:   הם הרגו את אח שלך!

סגן יניב:   תפני אותם אני לא רוצה לראות אותם פה.

יעל:   המפקד, אי אפשר לבקש אישור מיוחד?

צחי:   אני חושב שהוא הולך למות, המפקד...

(פאוזה)

סגן יניב (בקשר):   מבקש אישור מיוחד להעביר אדם חולה, נראה גוסס...(פאוזה, ליעל):   המח"ט בישיבה, יבדקו.

יעל (לאמל):   בודקים.

אמל:   את אישה טובה. אללה רחום וחנון רואה ושומע הכל.

יעל:   אני לא מבטיחה שום דבר.

אמל:   זה לא חשוב. את מנסה. הכל כתוב למעלה.

יעל:   הכל כתוב מלמעלה, היא אומרת לי. היא גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי...כאילו שאנחנו בממד אחר, אישה לאישה...בטחתי בה...

(עוברות שלוש שעות, מגיע סגן יניב)

סגן יניב:   הם עוד כאן?

יעל:   הם לא ילכו, המפקד.

סגן יניב:   אז תסלקי אותם מפה, אנ'לא רוצה לראות אותם פה.

יעל:   אבל הם לא יזוזו מפה!

סגן יניב:   מה זה לא יזוזו, חיילת, יש לך רובה!

יעל:   אמרת לי לא לירות באנשים זקנים, חולים ונשים בהריון!

סגן יניב:   אז אל תירי, רק תאיימי!

יעל:   אין תשובה מהמח"ט?

סגן יניב:   אמרו שבודקים, שיחזרו מחר.

יעל:   מחר יהיה מאוחר מדי, המפקד!!!

(פאוזה)

סגן יניב:   (פאוזה) היה פעם חייל אחד, קראו לו אביהו. (פאוזה) כשנלחמנו בג'נין, אביהו היה שם בכיסים שלו סוכריות, וכשפגש ילדים בסמטאות היה מחלק להם עוגיות כדי שלא יפחדו מחיילים. ניסינו למזער הרג של חפים מפשע. אז עברנו מבית לבית וחיפשנו מחבלים. אביהו והחייל שהיה איתו נכנסו לאחד הבתים. אביהו שמע נשימות.. מאחורי הספה היה מישהו...אביהו דרך את הנשק...(פאוזה) פתאום היה מין רעש כזה. בבזזזזזז....מכונית עם שלט עלתה לאביהו על הנעל הצבאית שלו. אביהו לחש:   "זה בטח ילד...", וחייך, ועם כל הפחד, הוא לא שכח – הוציא עוגייה מהכיס שלו ושם אותה על המכונית, והמכונית חזרה למקום שבאה ממנו, מאחורי הספה. אחרי רגע, המכונית חזרה שוב, ושוב עלתה לו על הנעל. והוא שם עוד עוגייה, ושוב חזרה המכונית אל מאחורי הספה, וככה אולי, שלוש פעמים, ושוב...בזזזזז...המכונית עולה לו בפעם הרביעית על הנעל. הוא התכופף שוב להניח עליה עוגייה, ואז- בום! המכונית התפוצצה לו בפנים והוא נהרג על המקום. והחייל שהיה איתו כבר לא חזר להיות אותו בנאדם. זה הייתי אני.

(פאוזה ארוכה)

יעל:   האיש הזה כבר לא יפוצץ אף אחד, המפקד. האיש הזה כבר כמעט מת בעצמו.

(פאוזה)

סגן יניב:   הוא לא יעבור בלי אישור.

יעל:   הוא ימות...

צחי:   והאישה תצלם אותנו לא עושים שום דבר...

סגן יניב:   ואנחנו נחכה לאישור!

יעל:   המפקד, תסתכל עליי. (פאוזה) אביהו היה נותן לו ללכת לבית-חולים.

(שתיקה שמתפרשת כאישור של סגן יניב)

יעל:   (לאמל):   בואי.

אמל:   אפשר לעבור? מחכים בבית חולים שנבוא.

יעל:   לא נבוא, אין נבוא.

אמל:   מה זה אומר "אין נבוא"?

יעל:   הוא יכול לעבור. את לא.

תייסר:   אני אסע לבד?

אמל:   הוא לא יכול להיות לבד!!!

יעל:   זה כל מה שאני יכולה להציע לך. אם לא, תחכי לתסריח.

אמל:   ואיך ימשיך אחרי שיעבור את המחסום?

יעל:   צחי?

צחי:   מה?

יעל:   דבר בקשר עם החייל שעושה פטרולים בצד השני...

צחי:   בשביל מה עכשיו?

יעל:   יש שם מוניות, שיבקש ממישהו שיחכה לו!

צחי:   את רצינית?

ג'מאל:   לא ישנתי שבועות בגלל זה! חייל ביקש ממני לחכות למישהו שעובר מברטעה המזרחית ולקחת אותו לחיפה. "אין בעיה", אמרתי לו, "אני מחכה". חשבתי – אם חייל מבקש אין לי מה לדאוג, בטח יש תסריח....וחיכיתי שיבוא הבנאדם!

סגן יניב (לתייסר):   דיר בלאק, מר חרוויש. אל תעשה לנו בעיות!

תייסר:   אתה לא תגיד לי מה לעשות!

אמל:   אבא, תפסיק, מנסים לעזור לנו! (לקצין):   אני מצטערת. הוא מפחד מאוד מהנסיעה.

תייסר:   אני לא מפחד מאף אחד! רק מאללה!

סגן יניב:   יאללה, להתקדם.

תייסר:   אני לא הולך לשום מקום!

אמל:   אתה הולך אבא!

תייסר:   את לא שולחת אותי לבד!!!

סגן יניב:   יופי, הכי טוב. הכי טוב אם תחכו לתסריח שלכם וזהו. תפתרו לכולנו את הבעיות.

אמל (ליניב):   אתה בטוח שיחכה לו שם נהג מונית?

צחי:   בטוח, אני בעצמי דיברתי איתו.

אמל (ליעל):   ואם הוא לא יחכה?

יעל:   הוא יחכה.

ג'מאל:   ואז מגיע על הכיסא גלגלים שלו אדון תייסר חרוויש בכבודו ובעצמו. האבא של פארס חרוויש. מה, אני לא יודע שאין לו ולכל המשפחה שלו תסריחים? רק שלושה שבועות עברו מאז שאדון שב"כ הזהיר אותי שישים אותי בכלא עד היום האחרון שלי, אז מה, אני ייקח על המונית שלי את האבא של השהידים?

אמל:   תודה רבה לך, חיילת. תודה רבה לך.

ג'מאל:   כאב לי הלב על האיש הזה, בחיי. אבל על המשפחה שלי כאב לי יותר. נסעתי משם וזהו. מה אני יכול לעשות. לא היה לילה שלא חשבתי עליו מאז. לא היה יום שלא התפללתי שמצא את הדרך לבית-החולים בשלום. לא הייתה תפילה בה לא ביקשתי מאללה שיסלח לי.

(תייסר מתגלגל לבדו, חוצה את המחסום על כסא הגלגלים. הקצין, חיילת, צחי, ואמל מביטים בדמותו המתרחקת. )

יעל:   הוא יהיה בסדר אמל, הוא יהיה בסדר.

21.